<h1>חדושי הראב"ד — קידושין</h1>
<h2>דף כג.</h2>
[קידושין ע"ז ע"ב] האוכל נבילה בי"ה פטור וכו'. לפי שאיסור נבילה בכזית, וכיון דאכיל לכזית חל איסור נבילה, ואיסור יום הכיפורים לא אתי עד דאכיל ככותבת הגסה, ולא אתי איסור וחל על איסור.
<h2>דף כז.</h2>
[קידושין ז' ע"ב] וש"מ יש דיחוי בדמים. פי' דאפי' בדבר שלא קדש מעיקרו אלא לדמים הוי דחוי דלא הדר ונראה לקרובי גופיה, ולא חשבי' להו שנתקדשו שקרבין. וא"ת האי למאי אצטרי', כיון דאמ' דחוי מעיקרו הוי דחוי ממילא חזינן דיש דחוי בדמים, דהיכא אשכחן דהוי מעיקרו דקדוש גופיה מעיקר'. [ברם משמע התם במס' תמורה דאמרי' התם [כ"ו ע"ב] וש"מ קדושת דמים מדחה דקתני ותמורתה כיוצא [בה] וש"מ יש דחוי בדמים דקתני קדושה ואינה קרבה למאי קדושה לקדושת דמים]. ותירץ הוא ז"ל דהאי קדושת דמים מדחה היינו יש דחוי בדמים דהכא, כלומר יש דחוי בדמי' שאף תמורתה דחויה מעיקרו דהכא דכל דיחוי מעיקרו היינו קדושת דמים. וצריכי הני כולהו, דאי אשמועינן ב"ח נדחי' ולא אמרי' דיחוי מעיקרו, הו"א דוקא ב"ח שנראו מעיקרא הוא שנדחין כדפרשי' אבל דיחוי מעיקרו לא קמ"ל. ואי אמ' דיחוי מעיקרו הוי דיחוי הוה אמינא בדבר שאין ב"ח, אבל בב"ח לא, קמ"ל. ואי אמרת הני הו"א ה"מ היכא שהיה עליהם קדושת הגוף ונדחו מאותה קדושה ונתבזו, כגון מצורע שהפריש קרבנותיו בתוך ימי ספרו ואבדו תוך זמן והפריש אחרים תחתיהם והקריבן ואח"כ נמצאו הראשונים, דהנך קדושי מעיקרא קדושת הגוף, וכיון דאידחי להו לא חזרו ומתחזו לגופיהו אלא לדמיהן, אבל כי האי גונא [ד]לא קדיש מעיקרא אלא לדמי, כגון [המפריש] נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים [או שמצאו] לאחר (שקרב) [שהפריש] פסחו, שמעי' מיהא דלא קירב אלא לדמי דהילכתא כי ההיא מתני' דפסחים דקתני בהו ירעה עד שיסתאב.
